לפני קצת יותר מ-3 שנים הכל התחיל. החלטנו לשפץ את הבניין במסגרת פרוייקט התמ”א 38. הרשויות קוראות זה חיזוק מבנה, אנחנו קוראים לזה שיפוץ בניין. במשך תקופה ארוכה התכנסו בעלי הדירות והקבלן ארז בוקרה בניסיון להגיע להסכם הטוב ביותר שבו כל הצדדים יהיו מרוצים. היו אין סוף מפגשים וויכוחים. זה רוצה ככה וזה רוצה ככה. כן להוריד את העץ בחזית, לא להוריד את העץ. מבחינתי הורדת העץ זה אחד מגאולות הכותרת של כל הפרויקט הזה…איזה צבע יהיו התריסים, התריס בחזית יהיה רגיל או תריס חשמלי, איך תראה הכניסה למרפסת והכי חשוב המעלית. אוי המעלית… באיזה גודל, איפה היא תהיה, איך תראה הכניסה לבית אחרי זה. איפה תהיה דלת הכניסה – באלכסון, במסדרון, הצר מול השירותים והאמבטיה. אני הייתי המתנגדת העיקרית למעלית, בכלל לא מעוניינת במעלית, בשביל מה אני צריכה אותה, הרי אני לא מתכוונת להשתמש בה והא תכער לי את הבית- מ זב כניסה לבית מול שירותים כל הזמן ניסו “לשכנע” אותי כמה מעלית זה חשוב…גם אם אני גרה בקומה ראשונה וממש אבל ממש לא צריכה את המעלית, אני לא יכולה לדעת מה יקרה לי מחר…בכל ישיבה ובכל הזדמנות, והיו הרבה ישיבות והרבה הזדמנויות… דאגו להסביר לי שזה חשוב מפני שלאנשים קורים כל מיני דברים ושאני ממש לא יכולה לדעת מה יקרה לי מחר.
כשהתחיל סוף סוף את הפרויקט המיוחל באוקטובר 2009, היה נראה כאילו שזה לא כ”כ נורא. אז נופל החשמך מידי פעם, ואין טלויזיה הערב וגם לא מחר בערב וגם אין אינטרנט וטלפון ואין גז לבישול ביום שישי, אבל זה היה נסבל. בשלב זה העובדה שאין חשמל, מים חמים וטלויזיה באותו ערב היה כלום לעומת הפרטיות שנעלמה ותחילתו של הלכלוך והאבק.
התחילו כמובן אצלי- תמיד התחילו אצלי- “את קומה ראשונה דירה מס’ 1, ברור שנתחיל אצלך…” איזה כבוד, הרגשתי כמו שפן הניסיונות של הבניין!!
בהתחלה שברו חלק מהקיר במסדרון כדי להתקין ארון חשמל. היה לכלוך, אבק…רמז לבאות…
בשלב השני שבירת דלת הכניסה וחפירת בור למעלית. זו הייתה תקופת השיא. במשך כל החודשיים שאחרי זה, חורף, קר, ואבק הרבה הרבה הרבה הרבה אבק, לכלוך ואבק. אנשים זרים שמסתובבים לך בבית בזמן שאתה בעבודה. כל יום הייתי נכנסת הביתה ומופתעת מחדש. הבית היה נראה כאילו שברעננה הייתה סופת חול והכול התמקד אצלי בסלון. כל יום אחרי יום עבודה, הייתי חוזרת הבייתה ומתחילה לנקות, קצת, הרי האבק דבוק לקירות, לרצפה, הוא באויר. למרות שרוקנתי את הסלון, פינת האוכל והמטבח מכל רהיט ואביזר אפשרי, מה שנשאר התלכלך והתמלא באבק. אפילו הניילונים והסדינים שככיסיתי איתם את הרהיטים לא עזרו. האבק היה ספוג בכל הקירות והרהיטים בבית. היה ענן של אבק בסלון. גם אחרי חפיפת השיער, השיער היה מלוכלך. הניקיון לא עזר הרבה, אבל אי אפשר היה שלא לנקות בכלל. ובכל יום היה הכעס עולה והשאלות היו מתחילות לעלות מחדש- בשביל מה הייתי צריכה את זה, הרי אני לא מרוויחה מזה כלום, ממש פרייארית…
אפשר לומר שבמשך כמה חודשים גרתי בחדר בשינה. אי אפשר הי לשבת בסלון. הבית היה קר ומלא אבק, לא רציתי להכנס לסלון, זה היה מקום מדכא. אבל הייתה נקודת אור אחת, גם לא רציתי להיכנס למטבח, אחלה של דיאטה, לא מגיעים למקרר.
אחרי הסלון הגיעה תורה של המרפסת ושבירת הקיר לדלת הכניסה למרפסת. אצלי נאלצו כתוצאה מכך לשבור קיר גם בחדר השינה, קיר שהיה חדר ארונות אצלי, לכן נשארתי ללא ארון בגדים במשך תקופה ארוכה. את הבגדים וכל שאר הדברים שהיו בחדר הארונות נאלצתי להכניס לחדר אחד בתוך ארגזים. החדר עצמו היה נראה כמו מחסן בגדים ומציאת פריט לבוש כלשהו הפך לסרט כל פעם מחדש.
הייתה תחושה שהחיים השתנו. הכל היה סביב הפרוייקט, סביב הבניין. היו הרבה צעקות וכעסים ואפילו בכי. הרבה לילות ללא שינה.כל הזמן ניסיתי לעודד את עצמי שאני רווקה בלי ילדים, מה עושים המשפחות עם ילדים ותינוקות? להם יותר קשה, כן להם קשה, קשה מאוד, אבל גם לי קשה.
הבניין שקיבלנו בתמורה לתקופה הכ”כ קשה הוא מדהים, מרפסת מהממת וגינה מדהימה. בעניין הזה סמכתי על ארז שיעשה את הכל על הצד הטוב ביותר והוא אכן עמד בכל הציפיות. אחרי קצת יותר משנה, המון חששות, כעסים, ומחשבה שלא פעם עברה במוחי האם כל זה שווה את המאמץ,קיבלנו בנין חדש ומדוגם שכל מי שעובר ברחוב מתפעל ממנו. אז ארז, עכשיו אתה יכול לסמן לעצמך “וי” גדול ולהמשיך הלאה לאתגר הבא. שיהיה בהצלחה….
